אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות   אמנות ישראליתעל אודות המחלקה

על אודות המחלקה

הדפסשלח לחבר
 

אמנות ישראלית

תשתית האוסף של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל הונחה בראשית המאה העשרים עם היווסדו של בית הנכות  בצלאל. תחילה הכיל האוסף עבודות של המורים שלימדו בבצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות אמנות, שהיו האמנים המודרנים הראשונים בארץ ישראל. כאשר הפך בית הנכות בצלאל למוזיאון הלאומי בשנת 1925, הוא אימץ מדיניות של איסוף יצירות מקומיות והצגתן לקהל רחב וסקרן. פעילותו זאת היתה אינטנסיבית במיוחד בשנות הארבעים של המאה ה-20 והגיעה לשיאה בשנות ה-50 וה-60, כאשר בצלאל היה הגוף הציבורי היחידי שהציג יצירות של אמני אוונגרד ישראלים בני התקופה.

כאשר נוסד מוזיאון ישראל בשנת 1965, הוא ירש את מקומו של בית הנכות בצלאל, על אופיו ועל האוסף שלו כולו, ואתם הוא גם המשיך באיסוף נמרץ של אמנות ישראלית. המחלקה לאמנות ישראל הוקמה כמחלקה נפרדת באגף האמנות בשנת 1979, וכבר החל בשנתה הראשונה יזם מוזיאון ישראל תכנית פעילה של רכישה, מחקר ותערוכות  אמנות ישראלית. מנהלים ואוצרים כאחת היו מחויבים לתכנית זו ושותפים לדעה שתחום זה הוא אחד התחומים העיקריים שעל המוזיאון לעסוק בו.

מדיניות הרכישה של אמנות ישראל במוזיאון מושתתת על שני עקרונות: הראשון  הוא בררנות ומצוינות,  תוך התמקדות ברכישות עומק ממספר מצומצם של אמנים מתקופות שונות. הדבר הבטיח יצירת גוף עבודות של מיטב האמנים הישראלים באוסף המוזיאון. העיקרון השני הוא הקפדה על שמירת איזון בין הדור הישן, דור הביניים והאמנים הצעירים, הן ברכישות והן בתצוגה ומחקר.

יצירותיהם של מורי בצלאל מראשית המאה העשרים מייצגות את הפרק הראשון בתולדות האמנות הישראלית, ביניהן עבודות ייחודיות כמו יצירתו של זאב רבן כסא אליהו והמתווה הגדול לשטיח מאת א"מ ליליין, אחד מגדולי האמנים הציונים המוקדמים.

את המהפכה המודרניסטית בשנות ה-20 של המאה ה-20 מייצגת קבוצה של יצירות שהפכו איקונות של אמנות ישראלית, והיא כוללת ציורים של נחום גוטמן, ראובן רובין, ישראל פלדי וחבריהם. בין עבודות האמנות של שנות ה-30 וה-40 בולטים פסליו של זאב בן-צבי, רודי להמן, ולצדם נמרוד של יצחק דנציגר (1939), יצירת מופת בתולדות אמנות ישראל.

יצירות של אמנים חשובים משנות ראשית המדינה מיוצגות על ידי עבודות של משה טמיר, מרסל ינקו, ומרדכי ארדון שעסקו, כל אחד בדרכו, בשאלות הקשורות ליחס בין המקום לזהות הישראלית והיהודית.
הפרק הבא במודרניזם הישראלי נפתח בשנות ה-50 וה-60, ביצירות רבות של אמנים כמו יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי ואריה ארוך, שרחוב אגריפס  שלו נחשב לאחת מן היצירות החשובות שנעשו בארץ.

המודרניזם המאוחר של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 מיוצג דרך יצירות של אמנים כמו משה קופפרמן, מיכאל גרוס, מיכה אולמן, יגאל תומרקין ורפי לביא. שנות ה-80, שהתאפיינו בין השאר בחזרה לציור, מיוצגות עלי ידי אמנים כמשה גרשוני, לארי אברמסון וגבי קלזמר. מבין האמנים הבולטים שיצרו בשנות ה-90 ושמיוצגים באוסף ניתן למנות את יהושע בורקובסקי, פיליפ רנצר ודגנית ברסט.

המחלקה עוקבת אחרי הנעשה בשדה האמנות הצעירה ומציגה אמנים חשובים של השנים האחרונות כמו סיגלית לנדאו, גיא בן-נר ויהודית סספורטס המיוצגים באוסף בעבודות וידאו, פיסול ומדיות מעורבות.
מדיניות רכישתן של עבודות של אמנים צעירים אִפשרה למוזיאון לצבור גוף מקיף של עבודות אמנות החל משנות ה-70 עד היום, והאוסף גדל ומתעדכן משנה לשנה בעזרתם הנדיבה של קרנות ותורמים מהארץ ומחו"ל.

מנעד רחב זה מאפשר התעמקות בשאלות העקרוניות והמרתקות ביותר המועלות בפי דורות של אמנים ישראלים המבקשים להבין את המציאות שהם חיים בה: שאלות הקשורות לזהות ישראלית ויהודית, ליחס שבין המקומי והבינלאומי, בין האישי והכללי, לזיכרון ואוטופיה וכן שאלות הקשורות למקומה של האמנות בחברה ובתרבות.  לפעילותו המרוכזת של המוזיאון בשדה האמנות הישראלית יש משמעות מיוחדת לאור העושר של אוסף הארכאולוגיה של ארץ ישראל, אוסף היודאיקה ואתנוגרפיה יהודית והאמנות הבינלאומית העכשווית. הקשרים  היסטוריים נארגים עם אמנות מקומית ומעניקים לה ממד לא צפוי ורב עצמה, בין העבר להווה ואל העתיד.





לצוות המחלקה לחץ כאן >>>
אל תצוגת הקבע לחץ >>>