האגף לארכאולוגיה ע"ש שמואל וסיידי ברונפמן   היכל הספרגולת הכתר: נדודיו של כתר ארם צובא

גולת הכתר: נדודיו של כתר ארם צובא

הדפסשלח לחבר
 

גולת הכתר: נדודיו של כתר ארם-צובא

אחת המהפכות הרוחניות הגדולות ביותר בתולדות האנושות התחוללה, כאשר לקראת סוף תקופת הבית הראשון, ובמיוחד על רקע חורבנו וגלות בבל (בשלהי המאה ה-6 לפני הספירה), החל עם ישראל להפוך מסורות קדומות לכתבים מקודשים. מאותו רגע ואילך נפתח תהליך שסופו במאות הראשונות לספירה, עם יצירת קובץ הספרים המקודשים, התנ"ך, שבעקבותיו נסללה הדרך ליצירת הברית החדשה והקוראן. בזכות תרומה זו לתרבות האנושית, הוענק לעם היהודי התואר "עם הספר".

"ספר הספרים" היה לאבן-היסוד של הזהות הלאומית היהודית. משנתגלו כתבי-היד העתיקים ביותר שלו במדבר יהודה, בסוף שנות ה-40, נהגה הרעיון להקים בירושלים, בירת ישראל, את "היכל הספר", כדי שישמש משכן לכתבים קדומים אלה ולכתבי-יד מקראיים נדירים אחרים.

אחד מכתבי-יד אלה, הנחשב למדויק ביותר, הוא "כתר ארם-צובא". התערוכה מגוללת את סיפורו המופלא של כתב-יד מקראי זה, שנכתב בטבריה במאה ה-10 לספירה, ונוסחו משקף את כללי ההגייה, הכתיב, הפיסוק והטעמים שנמסרו מדור לדור ושנרשמו על-ידי חכמי טבריה, "בעלי המסורה". מטבריה נדד הספר לירושלים, למצרים, ואחר-כך לחלב שבסוריה, עד שבשנות ה-50 הוברח לירושלים. הצגתו כאן ממלאת בתוכן את חזון הנביא ישעיהו: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ב: ג).

 מספרים מקודשים לקובץ קדוש

במקרא מסופר שחלקיה הכוהן הגדול מצא "ספר תורה" (גרסה קדומה של ספר דברים?) בבית-המקדש, בתקופת המלך יאשיהו (ממלכת יהודה, 609-639 לפני הספירה). לפי הדעה הרווחת אירוע זה הוא העדות הראשונה לתהליך המהפכני שהחל להתחולל בישראל, במסגרתו נקבעו הכתבים הסמכותיים בתחום האמונה והמעשה, הלוא הם כתבי הקודש.  בגלות בבל קידמו את התהליך הזה חוגי הסופרים והכוהנים אשר כינסו, כתבו וערכו את המסורות הקדומות של המקרא, ובמאה ה-5 לפני הספירה בקירוב נוצר הקובץ הראשון של הספרים המקודשים, הלוא הוא "תורת משה" (חמשת חומשי תורה?).

ציון-דרך נוסף בתהליך גיבושם של כתבי הקודש - ה"קנוניזציה" - נמצא בדברי הפתיחה לספר החכמה של בן-סירא שנכתבו בשנת 132 לפני הספירה בקירוב. בדברים אלה חוזר שלוש פעמים הצירוף "התורה הנביאים והספרים האחרים", ומכאן אנו למדים, שבאותה תקופה כבר היה קיים קובץ שני של ספרים מקודשים – היינו, ספרי הנביאים. עם הזמן הועלו לדרגה של קדושה ספרים נוספים (כגון ספר תהילים ואיוב), ואילו אחרים נשארו מחוץ לקנון, והפכו ל"ספרים חיצוניים" או נעלמו לגמרי (כגון "ספר הישר"). תהליך ה"קנוניזציה" בא אל סיומו במאות הראשונות לספירה, ואז נחתם סופית קובץ הספרים המקודשים.
"כי לא רבבות ספרים נמצאו בידינו, ולא ספרים מכחישים זה את זה ונחלקים ביניהם, רק עשרים ושניים ספרים כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא, ובצדק נאמנים הם (בעינינו) כספרי אלוהים . . . כי בלב כל איש יהודי נטועה מראשית בריאתו האמונה בספרים אלה, כי הם דברי אלוהים, והוא קבל עליו להחזיק בהם וגם למות עליהם בשמחה בשעת הצורך." (יוספוס פלוויוס, נגד אפיון א: ז-ח).

ממגילה למצחף

מהמגילות המקראיות שנמצאו בקומראן אנו למדים, כי בקרב ישראל רווחו כמה נוסחים של הטקסט המקראי, אם כי אחד מהם - ה"קדם-רבני" או ה"קדם-מסורתי" – נהנה ממעמד מכובד יותר (כ-40% מהמגילות כתובות על פיו!). לקראת סוף תקופת הבית השני התבסס אותו נוסח והפך לסמכותי בקרב הזרם המרכזי של היהדות: קטעי מגילות המקרא המאוחרים יותר שנתגלו במצדה, בנחל מורבעאת, בנחל חבר ובנחל צאלים הם עדות לכך. אחריהם לא מצאנו עוד טקסטים מקראיים בעברית עד לקטעי המקרא מגניזת קהיר, שנכתבו מן המאה ה-8 ואילך, חלקם באותו נוסח. עדויות לטקסט המקראי מן המאה ה-4 עד המאה ה-8 שרדו רק בזכות הנוצרים בתרגומים ליוונית, ללטינית  ועוד.

תרגומי המקרא לשפות אלה ראו אור בצורת "קודקסים" (מצחפים), כדוגמת "קודקס סינאיטיקוס" מן המאה ה-4, אשר נכתבו על גיליונות קלף שקופלו ונתפרו יחד בתוך כריכה.  המצאה טכנולוגית זו אפשרה לכתוב על שני צדי הגיליון ולדפדף בכתב-היד, אך היהודים החלו להשתמש בה רק מן המאה ה-8 ורק לצורכי לימוד ומדרש. ספרים שנועדו לקריאת חובה בבית-הכנסת (כמו ספר התורה או מגילת אסתר) המשיכו להיכתב לפי הנוהג המסורתי על מגילות, ובאותיות בלבד בלי ניקוד וטעמים. עם המעבר מן המגילה למצחף נרשמו בראשונה גם כל הוראות ההעתקה וההגייה, "המסורה", שעד אז נמסרו בעל-פה. 

 לידת "הכתר"

"הכתר" בהא הידיעה (תאג' בערבית) – תואר כבוד שניתן לכתבי-יד עתיקים וספורים, בעיקר בארצות המזרח – נכתב בראשית המאה ה-10 לספירה. מן הקולופון שלו (הערת הסיום של כתב-היד), שהעתיק פרופסור מ"ד קאסוטו בעת שביקר בחלב ב-1943, אנו למדים כי הספר שכלל את כ"ד ספרי המקרא הועתק בארץ-ישראל על-ידי הסופר שלמה בן-בויאעא, נצר למשפחת סופרים ידועה שהתמחתה בהעתקת ספרי מקרא, ונוקד, הוטעם ומוסר על-ידי אהרון בן-אשר, אחרון "בעלי המסורה" וחותם השושלת המהוללת.

"הכתר" נחשב למעולה מבין כתבי-היד של נוסח המסורה המוכרים לנו, כגון כתב-יד לנינגרד משנת 1009. שורשי הנוסח שלו הם בני יותר מאלף שנה, למן המגילות המקראיות שנמצאו בקומראן, דרך קטעי המגילות ממצדה ומסביבותיה ועד לקטעי המקרא שנמצאו בגניזת קהיר. במקור היו בו בין 480 ו-490 דפים, אך למרבה הצער היום הוא מחזיק רק 295 דפים - כשלושת רבעי המקרא. 

זהותו של מזמין "הכתר" אינה ידועה, אבל מן הקולופון מתברר, כי שנים רבות לאחר כתיבתו קנה אותו השר ישראל שמחה הקראי מבצרה, והקדישו לבית-הכנסת הקראי בירושלים. בשנת 1071 הבריחו אותו הסלג'וקים למצרים כדי למוכרו, או אולי אירע הדבר בשנת 1099 בידי הצלבנים.

אומנות הסופר בימי-הביניים 

בימי-הביניים נהגו הסופרים לכתוב בישיבה על הרצפה או על מזרן, ולוח המונח על ברכיהם שימש להם משטח עבודה. את תהליך הכתיבה עשו מתוך המושמע בעל-פה או על בסיס העתקה מספר אחר. כדי להימנע משגיאות, נהגו להגות בקול את המילים הנכתבות. מצע הכתיבה ששימש אותם היה קלף או פפירוס, ובתקופות מאוחרות יותר - גם נייר. כלי הכתיבה היו קולמוס, נוצה ודיו, ולצדם שימשו גם סכין לשרטוט, לחירור ולסימון השורות והעמודות, מספריים לחיתוך הקלף, קלמר וקסת דיו

הרמב"ם ו"הכתר"

אחרי ש"הכתר" הוברח למצרים, פדו אותו יהודי המקום והוא הונח בבית-הכנסת של הירושלמים בקהיר העתיקה. לפי המסורת, אך גם לדעתם של החוקרים, עמד ה"כתר" לפני הרמב"ם (1204-1138) בעת שקבע את הלכות ספר-תורה. שכן, כך כתב גדול פוסקי ההלכה בספרו הנודע "משנה תורה": "וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין –לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו; ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו." (ס' אהבה, הלכות ספר-תורה, פרק ח, הלכה ד). דברים אלה של הרמב"ם רק הוסיפו כבוד ל"כתר" ועשו אותו מושא להערצה.

ממצרים לארם-צובא 

בסוף המאה ה-14 הועבר "הכתר" ממצרים לחלב (ארם-צובא) שבסוריה, והונח ב"מערת אליהו" שבבית-הכנסת העתיק, בתוך תיבת מתכת נעולה בשני מנעולים ורחוק מעיני זרים. אנשי הקהילה ראו בו את כתב-היד החשוב ביותר שברשותם. קדושתו היתה כה גדולה בעיניהם עד כי נהגו להשביע עליו דיינים ולייחס לו סגולות קמיעיות שונות. לפי הכתוב בדף הפתיחה שלו: "קודש לה' ... לא ימכר ולא יגאל... ברוך שומרו וארור גונבו...", חל איסור מוחלט למוכרו ואף להוציאו מבית-הכנסת. הפרה של איסור זה היתה עלולה, כך האמינו, להביא פורענות וחורבן על הקהילה.

חוץ מן "הכתר" היו בארם-צובא עוד שלושה כתרים, אחד מהם "הכתר הקטן". נראה, כי כתר זה נכתב באיטליה, ב-1341, בידי סופר אשכנזי, ועיקרו – חמישה חומשי תורה, אחד מקרא אחד תרגום ארמי רצוף, עם ניקוד וטעמים והערות מסורה בין הטורים, עם פירוש רש"י למעלה ולמטה, ועם חומש עברי בלבד באותיות זעירות ובלי תרגום, ניקוד וטעמים בצד. עוד מחזיק "הכתר הקטן" את שיר-השירים עם פירוש רש"י, את חמש המגילות, הפטרות ומדרש המסורה.

תהילת "הכתר"

שמו של "הכתר" הלך לפניו, וסופרים נהגו "לעלות לרגל" אליו דורי דורות כדי למצוא בו תשובות מוסמכות לשאלות בדבר נוסח המקרא. בשנת 1559 שלח ר' יוסף קארו מצפת, בעל ה"שולחן ערוך", העתק של ה"כתר" לר' משה איסרליש (הרמ"א) שישב בקרקוב, והוא העתיק על-פיו ספר תורה משלו. בין "עולי הרגל" ידוע לנו על ישי בן עמרם הכהן עמאדי מכורדיסתאן שהגיע לחלב בסוף המאה ה-16; על משה יהושע קמחי, שנסע לחלב במצוות חמיו, המגיה ר' שלום שכנא ילין (1874-1790); ועל פרופסור מ"ד קאסוטו, שבשנת 1943 התירה לו קהילת יהודי חלב לבדוק את "הכתר", לרגל הוצאת מהדורה ביקורתית של המקרא מטעם האוניברסיטה העברית.     

ואולם, לא רק יהודים הלכו שבי אחרי כתב-יד מהולל זה. לפני שנת 1753 עלה בידו של הנוסע הבריטי אלכסנדר ראסל לעיין ב"כתר"; צילום מעמוד של ה"כתר" הובא בראש ספרו של המלומד, ויליאם ויקס (1877); ובשנת 1910 פרסם המיסיונר ג' סיגל בספרו "מסעות בצפון סוריה" תצלום של שני דפים מן ה"כתר" הכוללים את עשרת הדיברות.

היעלמות  "הכתר"

ביום יח בכסלו תש"ח (1 בדצמבר 1947), יומיים אחרי החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, פרץ בארצות ערב גל של פרעות נגד היהודים ובתי-הכנסיות שלהם. בית-הכנסת הקדום של חלב שימש גם הוא מטרה לפורעים. אחרי שנחרב, נפוצה השמועה שה"כתר" שהוחזק בו נשרף וחולל, או כדברי פרופסור קאסוטו במאמרו ב"הארץ"  מיום 2 בינואר 1948: "'כתר ארם צובה', כמו שהיו רגילים לכנותו, אבד ואיננו. . . ".

הצלת "הכתר"

ואף-על-פי-כן, קם "הכתר" לתחייה. אחרי שנרגעו הרוחות, התברר שאנשי הקהילה הטמינו אותו במקום סתרים, וכעבור עשר שנים, בשנת 1958, הועלה "הכתר" לירושלים במבצע הברחה נועז שקדמו לו מאמצי שכנוע רבים מצד נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, ואישים רבניים. "הכתר" הופקד במכון בן-צבי שבירושלים, וועד נאמנים, שאחד מחבריו הוא הרב הספרדי הראשי "הראשון לציון", התמנה לטפל בו.

ואולם, "הכתר" שהגיע לכאן כבר לא היה שלם, וחסרו בו החלק הראשון, החלק האחרון ודפים אחדים מן האמצע. מצבו הפיזי הקשה חייב שיקום, וזה נערך במעבדות מוזיאון ישראל כעשר שנים, וכלל הסרה של סרטי דבק, ניקוי כתמים וחיזוק הדיו במקומות שהתפוררה ונשרה. מאמצים רבים הושקעו באיתור חלקיו האבודים, שכן על פי השמועה הם לא נעלמו כליל, אבל עד עתה אותרו רק דף אחד שלם ובו קטע מספר דברי הימים, וקרע אחד קטן של דף מספר שמות, המוחזק כקמיע בארנקו של בן קהילת חלב היושב בניו-יורק. הייתכן שעוד יימצאו דפים נוספים? ימים יגידו.

 "הכתר" כסמל

מרגע שעזב "הכתר" את חלב והגיע לירושלים השתנו תנאי הצגתו בלא היכר. אם בחלב אפף אותו מיסתורין והוא הוחזק בתיבה נעולה הרחק מעין הציבור, הרי שבירושלים, כאן ב"היכל הספר", הוא חשוף לעין כול ומוצג ברשות הרבים. מהדורות דפוס רבות של המקרא מעמידות ביסוד הנוסח שלהן את כתר ארם-צובא: המהדורה המדעית שמוציא לאור "מפעל המקרא" של האוניברסיטה העברית; "מקראות גדולות הכתר", הכוללות את הערות המסורה הגדולה והקטנה של "הכתר", בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, ובאחרונה - המהדורה החדשה של התנ"ך בהשראת "הכתר" הנקראת מהדורת "כתר ירושלים".

לאחר כאלף שנות נדודים ותלאות אין-ספור עד סף כליה, קם כתר ארם-צובא לתחייה כאן בירושלים. הצגתו יחד עם מגילות מדבר יהודה, שגם הן "חזרו לחיים" לאחר אלפיים שנה, והעובדה ששלוש מהן נקנו על-ידי פרופסור סוקניק ימים אחדים לפני שרפת בית-הכנסת בחלב, קושרות יחד את גורלם של שני אוצרות רוח אלה. המטען הסמלי הנלווה אליהם מצטרף למשמעותו של "היכל הספר", המייצג בעצם צורתו את רעיון התחייה מחדש של העם היהודי לאחר אלפיים שנות נדודים, גלות וכמעט כליה, כמאמר הנביא יחזקאל ב"חזון העצמות היבשות": "ונתתי רוחי בכם וחייתם..." (לז: יד).

תשמישי הקדושה של קהילת חלב

מסורתה האמנותית העשירה של קהילת יהודי חלב ניכרת בתשמישי הקדושה המפוארים שתרמו בני הקהילה לבית-הכנסת לציון אירועים שונים בחייהם. תשמישים אלה כללו תיקים לתורה, כתרים, רימוני כסף מהודרים ולוחיות סגלגלות עם כתובות הקדשה, כדוגמת אלה המוצגות כאן. לוחיות דומות חוברו גם לפרוכות שעל ההיכל. כתובות ההקדשה שעליהן הן מסמך היסטורי מרתק החושף את סיפוריהם האישיים של בני הקהילה, ובאמצעותן אפשר לשחזר פיסות מידע שנעלמו עם השנים.