האגף לארכאולוגיה ע"ש שמואל וסיידי ברונפמן   היכל הספרקהילת קומראן

קהילת קומראן

הדפסשלח לחבר
 

מי היו בני קהילת קומראן?

על סמך המגילות, החפירות והמידע המוזכר בכתבי בני התקופה - הפילוסוף היהודי פילון מאלכסנדריה, ההיסטוריון הירושלמי יוספוס פלוויוס, והחוקר הרומי פליניוס הזקן - הגיעו רוב החוקרים למסקנה, כי בחורבת קומראן ובסביבתה חיה כת יהודית של איסיים מתבדלים. כת זו התקיימה לצד כיתות איסיות אחרות ולצד הפרושים, הצדוקים, הנוצרים הראשונים, השומרונים והקנאים - כולם ממרכיבי החברה היהודית בארץ-ישראל בשלהי התקופה ההלניסטית-הרומית, מעליית החשמונאים ועד חורבן הבית השני (167 לפני הספירה - 70 לספירה).

רוב החוקרים חושבים, כי ראשיתה של כת מדבר יהודה, הקרויה במגילות בשם "עדת היחד", במחצית השנייה של המאה ה-2 לפני הספירה. דומה, שקבוצה דתית זו צמחה על רקע המחלוקות הקשות שנתגלעו בירושלים בעניינים הקשורים למקדש, כגון: לוח השנה, דיני טומאה וטהרה, הלכות מעשר ודיני נישואין. כפי הנראה, הביאו מחלוקות אלו את מייסד הכת – אישיות לא ידועה, שכינויה במגילות "מורה צדק" –  ואת מתנגדי המקדש שסביבו (כולם או רובם מחוגי הכהונה) לנטוש את המקדש שנחשב טמא בעיניהם ולפרוש מכלל ישראל. בשלב מסוים החליטו הפורשים להקים לעצמם מקום ישוב בסמוך לים-המלח.

חברי הכת היו בדלנים קיצונים ובעלי ציפיות משיחיות. מטרתם הסופית היתה לשוב לירושלים ולחדש את עבודת האלוהים במקדש עתידי שכולו טהור. ואולם, תקוות אלו באו אל קצן בשנת 68 לספירה, כאשר הצבא הרומי החריב את יישובם בדרכו לירושלים, לדכא את המרד הגדול שפרץ בשנת 66 לספירה. על גורלם של אנשי הכת לאחר מכן אין מידע ודאי. יש הסוברים, שהם הצטרפו למורדים או אולי לתנועות דתיות אחרות, כגון הנוצרים הראשונים או הפרושים, ויש המרחיקים לכת וטוענים, שמורשתם הדתית והרוחנית המשיכה להתקיים אף בתקופת המשנה והתלמוד.

חורבת קומראן: המרחב הציבורי

בצדו המערבי של ים המלח, אך מחוץ לטווח האדים המזיקים, שוכן בדד שבט האיסיים..." (פליניוס הזקן, היסטוריה נטורליס ה, 17, 4)

חורבת קומראן ממוקמת בפינה הצפונית-המערבית של ים המלח, כ-40 ק"מ מזרחית לירושלים. השם "קומראן" הוא מודרני, ומקורו במילה הערבית "קמר", שפירושה "ירח". שם האתר בימי הבית השני היה לפי המשוער "סככה".

ראשיתו של היישוב היהודי במקום בשנת 100 לפני הספירה בקירוב, וסופו - בשנת 68 לספירה, כאשר נחרב על-ידי הרומאים בעת המרד הגדול. רוב החוקרים סוברים, שתושביו היו בני כת מתבדלת של איסיים, עדת ה"יחד" שפרשה מירושלים. במקום זוהו שני מבנים עיקריים: מבנה מזרחי מרובע, שהיה המרכז הקהילתי של בני הכת, ובו פעלו מטבח, חדר-כתיבה, ספרייה ואף חדר-אוכל וכינוסים; ומבנה מערבי ששימש מרכז מנהלי. במקום נחשפו מערכת מים מפותחת וריכוז של כמה מקוואות סביב חדר-האוכל. כמו כן, נתגלה בסמוך בית-קברות גדול, ובו  כ-1,200 קברים.

 סוד מניין הימים

"ולא לקדם עתיהם ולא להתאחר מכול מועדיהם" (סרך היחד א, 15-14)

אנשי קומראן האמינו, שהאל זיכה אותם בידיעת הסודות הכמוסים של מבנה היקום ובהם גם רזי לוח השנה האמיתי ומועדי החגים המדויקים. הם ראו בציות המלא לחוקת הלוח חובה דתית ממדרגה ראשונה. לוח השנה שלהם נקבע על-פי מהלך השמש והיה בן 364 ימים. הוא נחלק ל-12 חודשים בני 30 יום כל אחד, חוץ מהחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים-עשר, שהיו בני 31 יום. בלוח זה חלו ימי החג תמיד באותו יום בשבוע: חג הפסח ביום רביעי, חג השבועות ביום ראשון, ויום הכיפורים ביום שישי. מקורו של הלוח במסורת יהודית עתיקה (המוזכרת למשל ב"ספר היובלים" ו"בספר חנוך הראשון" החיצוניים), ויש הטוענים שאף היה נהוג בישראל בימי הבית הראשון.

שלא כמו אנשי הכת, נהג הממסד הכוהני בירושלים על-פי הלוח השמשי-הירחי, שאומץ בימי אנטיוכוס אפיפאנס, בשנת 167 לפני הספירה. יש הסוברים, כי המחלוקת שנתגלעה סביב לוח השנה היתה אחד הגורמים המכריעים לפרישתה של הכת מירושלים.

החיים במדבר

"בתכונים האלה (=בחוקיהם השונים) יבדלו מתוך מושב הנשי העול (= אנשי העוול) ללכת למדבר לפנות שם את דרך הואהא (=כינוי לשם האל)." (סרך היחד ח, 13)

 מן החפירות הארכאולוגיות עולה, שרוב אנשי הכת התגוררו כנראה באוהלים, בסוכות ובעיקר במערות שנחצבו במדרגת החוור שמול המבנה המרכזי ובסמוך אליו. במערות אלה נמצאו נרות שמן, מזוזות, כלי עץ, כלי חרס ופריטים נוספים המעידים על חיי היומיום. נוסף עליהם, נתגלתה בקרבת מערות אחדות מערכת שבילים, אשר שימשו ככל הנראה למעבר היומיומי של אנשי הכת ממקום מגוריהם אל המבנה הקהילתי. מסמרי הסנדלים שנשרו מן הסתם מסנדלי ההולכים ונמצאו לאורך השבילים הללו הם עדות לכך.

חברי הכת בחרו לחיות במדבר על אף הקשיים הכרוכים בכך. וזאת, משום ששממת המדבר נתפסה בעיניהם סמל לטהרה, גן-עדן של אחרית-הימים ומקום מפלט משחיתות החברה והתרבות, ברוח הכתוב בתורה ובדברי הנביאים. הם בחרו אפוא בחיים של בידוד במדבר, כדי להיבדל מעולם הטומאה ומפני שהאמינו בתפקידם כפורצי הדרך לגאולה ההולכת וקרבה.

נזירים או משפחות

 "הם מתנזרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם." (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב, ח, ב)

הדעה הרווחת בקרב החוקרים היא שחבורת קומראן הורכבה ברובה מגברים סגפנים, יוצאי חוגי הכהונה בירושלים, אשר ביקשו להתנזר מתענוגות הבשר ומחיי מותרות ולהתמסר באופן מוחלט לעבודת האלוהים. עיסוקם בנושאים שעניינם נישואין, יחסי מין ודיני משפחה, כפי שעולה מן המגילות, מוסבר באמצעות עדותו היחידאית של יוספוס פלוויוס, ולפיה לצד האיסיים ש"חיי הנשואים נמאסים בעיניהם" (מלחמת היהודים ח, ב, ו), היתה קבוצה שנייה של איסיים שנהגו לשאת נשים.

ומה באשר לשרידי השלדים של הנשים והילדים שנחשפו בבית-הקברות ולחפצי הנשים, כגון רשתות השער והתכשיטים שנמצאו באתר?  - לפני שנים אחדות הוצע, שהעצמות שהתגלו הן של בדווים שנקברו בעידן החדש. ואשר לחפצים האישיים, סוגיה זו טרם הוכרעה: החוקרים משייכים אותם לנשות חברי הכת או לנשות מורדי בר כוכבא או אף לנשים נוצריות או מוסלמיות שנקברו במקום בתקופות מאוחרות יותר. כך או כך דומה, שהפולמוס סביב אופיה של כת מדבר יהודה טרם בא אל קצו.

התפילה בצוותא

"לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חול והם פונים אליו [אל השמש] בתפילות אשר קיבלו מאבותיהם, כאילו הם מחלים את פניו לעלות." (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב, ח, ה)

יום הפעילות הרגיל בקומראן התחיל והסתיים בתפילות ובברכות. מיד אחרי שקמו משנתם, מיהרו לרדת אל המבנה המרכזי, כדי להתפלל בצוותא את תפילת השחר היומית. נראה, כי בשעת התפילה נהגו להניח תפילין של ראש ושל יד, וייתכן אף שחלק מחברי העדה נשאו אותן כל היום כמידה של חסידות. התפילין שנמצאו באתר הן התפילין הקדומות ביותר שנמצאו אי פעם.

כ-100 מזמורים מקראיים, כ-200 תפילות חוץ מקראיות - רובן לא מוכרות - ועוד חיבורים ליטורגיים רבים התגלו בין מגילות קומראן. כל אלה מעידים, שלמוסד התפילה היה תפקיד מכריע בחוויה הכיתתית, וככל הנראה הוא שימש תחליף להקרבת הקרבנות בבית המקדש שבירושלים, ככתוב: "ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק ותמים דרך כנדבת מנחת רצון: (סרך היחד ט, 5).

עובדי אדמה ורועי צאן

"ואחרי הדבר [עלות השמש] הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא רגיל בה והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום" (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב, ח, ה)

בהתאם לאופיה הבדלני היתה קהילת קומראן יחידה יצרנית עצמאית, וחבריה דאגו לספק לעצמם את צורכיהם הבסיסיים על ידי ניצול מרבי של משאבי הסביבה. אחרי תפילות הבוקר, פנה כל אחד מהם לעבודת יומו.

בתיאורו של הפילוסוף היהודי, פילון מאלכסנדריה, את האיסיים כתב: "מקצתם הם עובדי אדמה הבקיאים בזריעה ובגידול צמחים, מקצתם רועי צאן המטפחים בהמות למיניהן ומקצתם עוסקם בנחילי דבורים" (סנגוריה על היהודים, יא). ואכן, באזור עין פשחה, השוכן במרחק שלושה ק"מ מדרום לחורב קומראן, נמצאו שרידים של בניין ומתקנים המעלים את האפשרות, שבמקום פעלה חווה חקלאית לגידול עצי תמר. ראיה נוספת לכך הם החרמשים והמעדר, וכן שרידי עצי תמר וכפותיהם והתמרים היבשים ולגעיניהם, שנמצאו באתר ובמערות שבסביבה. כמו כן, נראה שבבקעת הורקניה שמעל המצוק גידלו דגנים, בעיקר שעורה. שרידי עצמות שהתגלו באזור המבנה המרכי מלמדים שאנשים העדה עסקו אולי גם בגידול בהמות, צדו יעלים, ולדעת אחדים, אף גידלו דגנים באזור עין פשחה.

קהילה שיתופית

"הם מואסים בחיי עושר, ונפלא הוא שיתוף הרכוש אצלם..." (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב, ח, ג)

בית היוצר שנחשף באתר קומראן, פיסות הבד והפלכים לטווייה ושרידי הסלים, המחצלות והחבלים שהגלו בחפירה הארכאולוגית של האתר מעידים שחברי העדה עסקו גם בייצור כלי חרס, טקסטיל וקליעה. מוצרי תעשיות אלו שימשו אותם בוודאי בחיי היומיום, וחלקם אולי אף נמכר בשווקים.

הן המגילות והן המקורות הקלסיים מסכימים, שאנשי העדה נהגו שיתוף מלא בנכסים, ככתוב: "ובמולאת לו שנה בתוך היחד... יקר[י]בו גם את הונו ואת מלאכתו אל יד האיש המבקר" (סרך היחד ו, 19-18). ברוח זו פירשו החוקרים ממצאים אחדים שהתגלו באתר: מטמון הכסף, שאפשר שכלל את המטבעות שהפקידו חברי הכת החדשים בידי ה"רבים" בתום שנת מועמדותם הראשונה; האוסטרקון (שבר חרס כתוב), שהתגלה לפני שנים מספר סמוך למבנה המרכזי, ולפי אחת הקריאות האפשריות שלו, ייתכן שהוא מעיד על מנהג העברת נכסי המועמד החדש לטובת העדה.

טבילה וטהרה

"והם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור-בד ורוחצים את בשרם במים קרים." (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב, ח, ה)

עם התקרב שעת הצהריים הפסיקו אנשי העדה את עבודתם כדי לטבול במים ולהיטהר, כתנאי הכרחי להשתתפותם בסעודה בצוותא. הטבילה, שנערכה בעיקר במקוואות הסמכוים לחדר-האוכל, היתה בעיניהם סמל לטהרה רוחנית מעבר לטהרה הגופנית.

מנהג הטבילה היה נפוץ בקרב היהודים בתקופה זו, אבל טבילתם של אנשי הכת נבדלה מזו של כלל ישראל בשני מאפיינים עיקריים: מי שלא היו חברים בכת לא הורשו לטבול יחד עם חברי הכת; כל חברי הכת חויבו לטבול לפני הסעודה, כדי להבטיח את טהרת כל המשתתפים, בדומה לכוהנים, כמצוין בתורה.

ממצאים שהתגלו בחורבת קומראן מלמדים על החשיבות שייחסו אנשי העדה לעניין הטהר: "כלי המידה", העשויים אבן שלפי ההלכה אינה מקבלת טומאה, שימשו לדעת חוקרים בעיקר לנטילת ידיים; הקרדום, שהתגלה באחת המערות, מזכיר את תיאורו של יוספוס פלוויוס, שלפיו נהגו האיסיים לחפור באמצעות יתד חור עמוק באדמה ובו עשו את צורכיהם, בהאמינם שהצואה "מטמאה את הגוף" (מלחמת היהודים ב, ח, ט)

הסעודה המשותפת

"ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד... והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעודה הזה." (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב, ח, ה)

אחרי הטבילה היומית נהרו אנשי העדה אל אולם מיוחד לסעודה משותפת. בחדר הסמוך לאולם זה נתגלו יותר מאלף כלי אוכל והגשה. נראה, שבעת הסעודה ישבו הסועדים על מחצלות, בשורות מקבילות לקירות האורך, ולפי עדותו של יוספוס פלוויוס, בדממה מוחלטת. מזונם היה מגוון וכלל לחם, תמרים, דבר תמרים, דברי חלב ובשר, ותירוש.

היות שחברי העדה ביקשו להקים במדבר קהילה שתשמש "מקדש רוחני" או בלשון המגילות "מקדש אדם" - כלומר תחליף אנושי לבית-המקדש בירושלים - עוצבו חייהם כחיקוי סמלי של חיי הכוהנים המשרתים בקודש. ברוח זו, ייתכן שסעודתם המשותפת סימלהאת הקרבת הקרבנות בבית-המקדש. עוד ייתכן, שהסעודה היתה בבחינת אות מבשר לארוחות הצדיקים באחרית הימים.

העבודה שבלב בלילה ובשבת

"והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט ולברך ביחד" (סרך היחד ו, 6-5)
"ובימי השבתות הם מחמירים באיסור מלאכה מכל היהודים" (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב, ח, ט)

יום העבודה נמשך בקומראן עד הערב, ואז חזרו אנשי העדה על הטבילה ועל הסעודה המשותפת כבצהריים. את שעות הלילה ניצלו לא רק למנוחה, אלא גם לפעילות רוחנית: ללימוד תורה ולתפילה בציבור. כך שילבו אנשי הכת בימות השבוע ענייני דיומא עם דברים שברוח, עד שהגיעו ליום השבת.

הלכות שבת של הכת התאפיינו בחומרה יתרה, ועיקרן היה עבודת האלוהים בתפילה ובלימוד. מן המגילה שירות עולת השבת אנו למדים על ה"עבודה שבלב" שנתקיימה בקרבם: המגילה כוללת 13 מזמורים, שמלאכים מסוימים אומרים אותם - אחד בכל שבת, ארבע פעמים בשנה, וכך במשך 52 שבועות. מזמורים אלה היו, כפי שמעיד שמם, בבחינת תחליף לקרבנות שנהגו להקריב בשבת בבית-המקדש בירושלים, והאומרים אותם ראו בשירתם בבואה לשירת המלאכים בבית-המקדש של מעלה.