האגף לארכאולוגיה ע"ש שמואל וסיידי ברונפמן   דברי ימי ארץ-ישראלארץ הקודש

ארץ הקודש

הדפסשלח לחבר
 

 

במאה ה-4 חל שינוי גדול באימפריה הרומית, שהייתה עד כה פגאנית באופיה ובתרבותה, כאשר קונסטנטינוס היה לקיסר הראשון שהכיר בנצרות כדת מותרת. קונסטנטינוס קבע את בירתו קונסטנטינופוליס במקומה של העיר ביזנטיון, שעל שמה נקראו האימפריה והתקופה. בסוף אותה המאה הוכרזה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה וארץ ישראל הפכה ל 'רץ הקודש'. עליית מעמדה של ארץ ישראל הביאה לשגשוג כלכלי .

השלטון הביזנטי יזם מפעלי בנייה מפוארים, צליינים נהרו למקומות הקדושים ורבים השתקעו בארץ. הנצרות,  שמאמיניה היו מיעוט גדול ורב השפעה, הפכה לגורם הדומיננטי בארץ וחותמה ניכר כמעט בכול.  היהודים הוסיפו לשבת בעיקר בגליל המזרחי וביהודה, השומרונים במרכז הארץ ובשומרון, ומיעוט פגאני חי בדרום הארץ וברצועת החוף. בין מרכיבי האוכלוסייה השונים התקיימו, על אף המתח והיריבות הדתית, יחסי קרבה והשפעות גומלין בתחומי התרבות החומרית. היוונית המשיכה להיות השפה המשותפת, לצד עברית וארמית.

סופה של התקופה עומד בסימן מלחמות עם הפרסים ולחץ של שבטים ערביים על הגבולות המזרחיים של האימפריה. במאה ה-7 השתלטו המוסלמים על המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו .

 

התקופה הביזנטית - 324 - 638   לספירה

התקופה המוסלמית הקדומה 638 - 750 לספירה

לצוות המחלקה לחץ כאן >>>
למבט אל תצוגות הקבע  >>>