אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות   אמנות עכשווית

אמנות עכשווית

הדפסשלח לחבר
 
פעימות

תנועה היא רק אשליה של החושים...
זנון מאלאה (430-490 לפני הספירה בקירוב)

היות שכל דבר ביקום נתון בתנועה מתמדת, אי–אפשר לקבוע מהי תנועה אמיתית ומוחלטת. התנועה נשארת תמיד יחסית לנקודה כלשהי ובמובן זה היא אכן סובייקטיווית, אשליה של החושים.

באמנויות החזותיות התנועה איננה נושא חדש. אמנים רבים ניסו לתאר תנועה על פני זמן, החל בתיאוריהם של הפוטוריסטים למכוניות דוהרות או לכלבים רצים, דרך הניסויים המכניים של הפיסול הקינטי, וכלה בהפיכתן של תמונות דוממות להקרנה דיגיטלית באמנות הווידאו.

בכוחו של הקולנוע, על ההילוך האטי שהוא מאפשר, לשנות את אופן הבנתנו את התנועה ביחס לזמן. בתחילת שנות ה– 60 סרטו של אנדי וורהול “אמפייר” הואט עד כדי כך שהיה אפשר לומר שדבר לא זז או התרחש בכל שמונה השעות וחמש הדקות שהוא ארך. היבט פרדוקסלי ושונה זה של התנועה הוא האנטיתזה למהירות )מילה המשמשת בדרך–כלל במשמע של “מהירות גבוהה”(. הקצב שלו אטי לאין–שיעור, מהורהר, אינסופי, חוזר על עצמו.

לתנועה אטית יש כוח לרתק, כמעט להפנט את המתבונן. ביכולתה לשנות את אופן תפיסת החלל ואת האופן שבו היצירה נחווית. ההתבוננות היא המפתח לשתי יצירות האמנות שהעניקו השראה לתערוכה זו: “שולחן” מאת יוּניה אישיגָמי ו”מכשיר של תחושה פשוטה” של ביל ויולה. “שולחן” נע בדרך מסתורית בקצב אטי וקבוע המזכיר שאיפה ונשיפה, ובמרכז המיצב של ויולה עומד לב אנושי, פעימותיו מהדהדות בחלל.

כל יצירה בתערוכה נוקטת עמדה שונה ביחס להיבט מהורהר זה של התנועה. במקצתן, תנועתו של הצופה היא הקובעת את אופי החוויה. אפילו תנועה אטית מגיעה לשלב הסופי שלה וקופאת: הפרפרים של קרלוס אמורלס נחים להם בדממה בסטודיו של האמן; החשיפה הארוכה של ורה לוטר מָחקה כל תנועה שאולי התרחשה במספנה — תמונה של תנועה היא בסופו של דבר תמונה דוממת.

כל העבודות בתערוכה מאוסף האמנות העכשווית של מוזיאון ישראל, אלא אם מצוין אחרת